הדרכון השני, האם דרכון אירופי משנה לישראלי?

שני דרכונים. אחד כחול-לבן ישראלי, אחד אדום פולני. זה המצב של עשרות אלפי ישראלים היום. המאמר הזה מנסה לומר מה זה אומר באמת, ועל מה זה לא אומר.

הסיפור הפולני הוא כמעט תמיד אותו סיפור. סבא נולד בלודז׳ ב-1922, היה אזרח פולני עד 1938, איבד את האזרחות (לפי החוק האנטישמי הפולני), ניצל את השואה, עלה לישראל ב-1948, ומעולם לא חזר לפולין. הוא לא דיבר על זה הרבה. הוא לא רצה. וכשמישהו מהדור הבא חיפש את תעודת האזרחות הפולנית שלו, התשובה הייתה "מה אתה צריך את זה? אנחנו פה עכשיו. תהיה ישראלי".

הדור ההוא לא רצה לראות את הנכדים לוקחים דרכון פולני. הם היו גאים שהילדים שלהם ישראלים. הם ראו בישראל הגשמה של חלום. הם לא רצו שום קשר עם המדינה שגירשה את הוריהם.

מה שהשתנה הוא השיחה שהתחילה להישמע בבתים ישראליים אחרי השבעה באוקטובר 2023. "תוציא את הדרכון. לא בשבילך עכשיו. בשביל הילדים שלך מתישהו. בשביל הילדים שלהם. כל הסיפור של סבא, הוא יותר חזק עכשיו, לא פחות".

התהליך עצמו

בשביל מי שעוד לא הגיש: התהליך הפולני (Confirmation of Polish Citizenship, סעיף 18) הוא בעצם אישור שאתה כבר אזרח פולני מהלידה, לפי עקרון הרציפות. אם סבא היה אזרח פולני, ולא ויתר במפורש על האזרחות, ילדיו הם אזרחים אוטומטית. ובניו. ובניהם.

בפועל, צריך להוכיח. תעודת לידה של סבא בפולין. תעודת אזרחות שלו (אם יש). תעודות לידה ונישואין של כל הדורות, מהסבא ועד המבקש. תרגומים לפולנית עם חותמת אפוסטיל. עו"ד מקצועי בפולין שמגיש לבדה. כל זה, €3,000-5,000, 12-24 חודשים.

התהליך לוקח בדרך כלל כ-18 חודשים, ורוב הזמן הולך על איתור התעודות. יש חברות ישראליות שמתמחות בזה (למשל Lex Familia, Polski Pass, Polonia Family). הן מוציאות את התעודות מהארכיון של לודז׳, מדברות פולנית מול הפקידים, מתרגמות את כל המסמכים ומסדרות את התשלומים. מי שלא דובר פולנית בעצם רק חותם ומשלם.

בסוף מגיע מסמך בשם "Confirmation of Polish Citizenship", ומאותו רגע אתה אזרח פולני. אחר כך מגישים בקשה לדרכון עצמו, עוד כ-6 חודשים, ויום אחד מגיעה מעטפה בדואר. בתוכה דרכון אדום עם נשר לבן. דרכון פולני.

הרגע שבו זה מתבהר

יש רגע שחוזר אצל כמעט כל ישראלי שמקבל דרכון אירופי. הוא לא כיף, הוא משונה. עומדים בסלון עם הדרכון פתוח, מסתכלים עליו, וחושבים: "אם משהו רע יקרה, יש לי איפה ללכת". זה לא רגע של תקווה. זה רגע של ביטוח. ורוב האנשים לא הכירו אותו קודם.

מי שמנסה להבין למה זה מרגיש מוזר מגיע בדרך כלל לאותה מסקנה. עד הדרכון חיים בישראל כי אין ברירה. מהדרכון חיים בישראל כי בוחרים. ההבדל הזה, בין "אין ברירה" ל"בוחר", הוא הבדל אדיר, והוא משנה את היחס לכל דבר במדינה. מי שבוחר, בוחר גם את החיים, גם את הקשיים וגם את הסכנה. ויכול גם לבחור, לפעמים, לעזוב.

הרבה ישראלים לא רוצים את הרגע הזה. הם פוחדים שהדרכון השני יחליש את מחויבותם לישראל. הם רואים בו "תוכנית בריחה". וזה לגיטימי. אבל אצל רבים אחרים הדרכון לא הפך אותם לישראלים פחות, אלא לישראלים מודעים יותר. עכשיו הם יודעים שהם בוחרים להיות כאן. וזה משהו טוב, לא רע.

מה זה עושה לחיים בפועל

בפועל, השימוש בדרכון השני די פשוט. לישראל נכנסים תמיד עם הדרכון הישראלי, בבן גוריון זה תמיד הדרכון הישראלי. לאירופה, לאיטליה, לצרפת, לפולין, אפשר להיכנס עם הדרכון הפולני, וזו כניסה של אזרח האיחוד. בלי ויזה. בלי שאלות. בלי ETIAS, שלא נדרש מאזרחי האיחוד.

הדרכון מקנה גם זכות לחיות ולעבוד בכל מקום באיחוד האירופי. תיאורטית אפשר לעבור מחר לפראג ולעבוד שם בלי שום ויזה. בפועל רוב המחזיקים לא עוברים, אבל הם יכולים. הילדים אזרחים פולנים מהלידה, הם יכולים ללמוד במחיר מקומי באוניברסיטה גרמנית או פולנית, לקבל ביטוח רפואי אירופי, ולהתחתן עם אזרח אירופי בלי הליכי הגירה.

יש גם דברים מעצבנים. אזרחות כפולה אומרת שהרשויות הפולניות יכולות לפנות אליך בפולנית, שפה שרוב המחזיקים לא מבינים. ויתור על האזרחות הפולנית בהמשך הוא הליך משפטי ולא טופס. וירושה בין שתי מדינות מסתבכת. הדרכון השני הוא לא חינמי, הוא קונה לך זכויות, אבל גם חובות.

איך זה משנה את הקשר לישראל

הנקודה החשובה היא הקשר לישראל. המשפט שחוזר אחרי שמקבלים את הדרכון הוא "עכשיו יהיה לך קל יותר לעזוב". תיאורטית זה נכון. בפועל, אצל רבים קורה ההפך. הדרכון השני עושה אותם מחויבים יותר לישראל, לא פחות, כי מי שנשאר, נשאר במודעות. בוחר. לא תקוע.

יש ישראלים שעוזבים בגלל הדרכון השני. הם עוברים לליסבון, לברלין, לוורשה. הם לא בוגדים. הם לא רעים. הם פשוט בחרו אחרת. וזה גם לגיטימי. בדמוקרטיה, הזכות לעזוב היא חלק מהזכות להישאר. אם אין לך זכות לעזוב, את לא נשאר בבחירה, אתה נשאר בקיבעון.

וישראלים אחרים, רבים מהם, מקבלים את הדרכון, מסתכלים עליו, ומניחים אותו בצד. הוא שם, כביטוח, אבל לא משתמשים בו. וממשיכים את החיים בארץ. וכל פעם שהמצב מתערער, יש מין רגיעה שעצם הקיום שלו נותן.

הדור הבא

לילדים של מי שהוציא דרכון פולני יש אזרחות פולנית מהלידה. הם דוברי עברית. הם לומדים אנגלית. הם לא מכירים פולנית. הם יודעים שיש להם דרכון אדום. בגיל 18 הם יוציאו אותו בעצמם, וחלק מהם ישתמשו בו.

אי אפשר לדעת אם הם יעזבו את ישראל, ולא בטוח שההורים רוצים שיעזבו. מה שכן בטוח הוא הרצון שתהיה להם הבחירה. הבחירה היא הדבר היקר ביותר שאפשר לתת להם, לא הדרכון עצמו אלא האפשרות לבחור. דרכון הוא רק הכלי. את החיים הם בוחרים בעצמם.

ויש בזה משהו אירוני. אותו סבא שלא רצה שום קשר עם פולין הוא זה שנתן לנכדים את הדרכון הפולני, בלי לדעת. הוא היה הקשר, ובלעדיו אין דרכון. הוא בנה את ישראל כדי שלא נצטרך את פולין, והוא גם זה שהשאיר את הקשר לפולין, זה שאף אחד לא ביקש, ושבעולם הזה טוב שהוא קיים.

אז כן, לכל ישראלי שזכאי כדאי להוציא דרכון אירופי. לא בגלל שאתה צריך לעזוב, אלא בגלל שאתה צריך את הבחירה. ובגלל ההזדמנות שהדור ההוא לא קיבל. וגם בגלל הילדים שלך, ובגלל הילדים שלהם.