הדרכון השני, האם דרכון אירופי משנה לישראלי?

יש לי שני דרכונים. אחד כחול-לבן ישראלי. אחד אדום פולני. במאמר הזה אני מנסה לכתוב על מה זה אומר לי, ועל מה זה לא אומר.

את הדרכון הפולני קיבלתי לפני 4 שנים, אחרי תהליך של 18 חודשים. סבא שלי נולד בלודז׳ ב-1922, היה אזרח פולני עד 1938, איבד את האזרחות (לפי החוק האנטישמי הפולני), ניצל את השואה, עלה לישראל ב-1948, ומעולם לא חזר לפולין. הוא לא דיבר על זה הרבה. הוא לא רצה. כשהבן שלו (אבא שלי) חיפש את התעודה האזרחית הפולנית שלו, סבא רק זרק לו "מה אתה צריך את זה? אנחנו פה עכשיו. תהיה ישראלי".

סבא כועס היה זוכה לא רואה את היום שאני אני אקח את הדרכון הפולני שלי. הוא היה גאה שאני ישראלי. הוא ראה את ישראל כקום של חלום. הוא לא רצה שום קשר עם המדינה שגירשה את הוריו.

אבל אבא שלי, אחרי השבעה באוקטובר 2023, התקשר אליי בקול שלא הכרתי. "תוציא את הדרכון", הוא אמר. "לא בשבילך עכשיו. בשביל הילדים שלך מתישהו. בשביל הילדים שלהם. כל הסיפור של סבא, הוא יותר חזק עכשיו, לא פחות".

התהליך עצמו

בשביל הקוראים שעוד לא הגישו: התהליך הפולני (Confirmation of Polish Citizenship, סעיף 18) הוא בעצם אישור שאתה כבר אזרח פולני מהלידה, לפי עקרון הרציפות. אם סבא היה אזרח פולני, ולא ויתר במפורש על האזרחות, ילדיו הם אזרחים אוטומטית. ובניו. ובניהם.

בפועל, צריך להוכיח. תעודת לידה של סבא בפולין. תעודת אזרחות שלו (אם יש). תעודות לידה ונישואין של כל הדור, סבא, אבא, אני. תרגומים לפולנית עם חותמת אפוסטיל. עו"ד מקצועי בפולין שמגיש לבדה. כל זה, €3,000-5,000, 12-24 חודשים.

התהליך אצלי לקח 18 חודשים. רוב הזמן, לחפש את התעודות. חברה שמתמחה בארץ סייעה (יש כמה, Lex Familia, Polski Pass, Polonia Family). הם הביאו את התעודות מהארכיון של לודז׳. הם גם דיברו את הפולנית עם הפקידים. הם גם תרגמו את כל המסמכים. הם גם הזמינו את התשלום. אני לא דיברתי פולנית. אני לא עשיתי שום דבר חוץ מלחתום ולשלם.

אחרי 18 חודשים, קיבלתי "Confirmation of Polish Citizenship". וזה אומר שאני אזרח פולני. אחר כך, הגשתי לדרכון. עוד 6 חודשים. ויום אחד הגיע מעטפת בדואר. בתוך, דרכון אדום עם נשר לבן על הגב. דרכון פולני. שלי.

הרגע שהבנתי

יש רגע שיש בכל הישראלים שמקבלים דרכון אירופי. הוא לא כיף, הוא משונה. אני זוכר שעמדתי בסלון, עם הדרכון פתוח, ומסתכל עליו, וחושב: "אם משהו רע יקרה, יש לי איפה ללכת". זה לא היה רגע של תקווה. זה היה רגע של ביטוח. וזה היה רגע שלא הכרתי אותו לפני.

מאוחר יותר, כשניסיתי להבין למה זה הרגיש מוזר, הבנתי. עד אז, אני חייתי בישראל כי אין לי ברירה. ועכשיו, פתאום, אני חי בישראל כי אני בוחר. ההבדל הזה, בין "אין ברירה" ל"בוחר", הוא הבדל אדיר. הוא משנה את היחס שלי לכל דבר במדינה. אם אני בוחר, אז אני בוחר את החיים, ואת הקשיים, ואת הסכנה. ואני יכול גם לבחור, לפעמים, לעזוב.

הרבה ישראלים לא רוצים את הרגע הזה. הם פוחדים שהדרכון השני יחליש את מחויבותם לישראל. הם רואים בו "תוכנית בריחה". וזה לגיטימי. אבל לי, וזה אישי, הדרכון לא הפך אותי לישראלי פחות. הוא הפך אותי לישראלי מודע יותר. עכשיו אני יודע שאני בוחר להיות כאן. וזה משהו טוב, לא רע.

מה זה עושה לחיים בפועל

בפועל, השימוש בדרכון השני הוא די פשוט. אני עדיין נכנס לישראל עם הדרכון הישראלי שלי. בנמל תעופה בן גוריון תמיד הדרכון הישראלי. ואני יכול לטוס לאירופה, מאיטליה, מצרפת, מפולין, עם הדרכון הפולני. בשם הזה, אני נכנס כאזרח אירופאי. בלי ויזה. בלי שאלות. בלי ETIAS (לא נדרש לאזרחי האיחוד). פשוט נכנסתי.

יש לי גם זכות לחיות בכל מקום באיחוד האירופי. תיאורטית, אני יכול לעבור מחר לפראג ולעבוד שם בלי שום ויזה. בפועל, לא עברתי, אבל אני יכול. וגם הילדים שלי אזרחים פולנים מהלידה, הם יכולים ללמוד במחיר מקומי באוניברסיטה גרמנית או פולנית. הם יכולים לקבל ביטוח רפואי אירופי. הם יכולים להתחתן עם אזרח אירופי.

יש גם דברים מעצבנים. אזרחות כפולה אומרת שמשרד הפנים הפולני יכול לפנות אליי בשפה הפולנית (שאני לא מבין). אם הילד שלי יכריז על ויתור אזרחות פולנית, יש תהליך משפטי. אם אני אמות, יש סיבוכים בירושה. הדרכון השני הוא לא חינמי, הוא קונה לך זכויות, אבל גם חובות.

איך זה משנה את הקשר לישראל

הנקודה שאני רוצה להגיע אליה היא הקשר לישראל. כשקיבלתי את הדרכון, חברה אמרה לי "עכשיו תקל לך לעזוב". והיא צדקה, תיאורטית. אבל לי, וזה אישי, קרה ההפך. הדרכון השני עשה אותי יותר מחויב לישראל, לא פחות. כי עכשיו, אם אני נשאר, אני נשאר במודעות. אני בוחר. אני לא תקוע.

יש ישראלים שעוזבים בגלל הדרכון השני. אני מכיר רובם. הם עברו לליסבון, לברלין, לוורשה. הם לא בוגדים. הם לא רעים. הם פשוט בחרו אחרת. וזה גם לגיטימי. בדמוקרטיה, הזכות לעזוב היא חלק מהזכות להישאר. אם אין לך זכות לעזוב, את לא נשאר בבחירה, אתה נשאר בקיבעון.

אבל ישראלים אחרים, ואני כזה, מקבלים את הדרכון, מסתכלים עליו, ושמים אותו בעסקת הנפש. הוא שם, כביטוח, אבל לא משתמשים בו. ואז ממשיכים את החיים בארץ. וכל פעם שמתעוררים, יש מין רגיעה שעצם הקיום שלו נותן.

הדור הבא

לילדים שלי יש אזרחות פולנית מהלידה. הם דוברי עברית. הם לומדים אנגלית. הם לא מכירים פולנית. הם יודעים שיש להם דרכון אדום. כשהם יגיעו לגיל 18, הם יקבלו את הדרכון בעצמם. ולפי הסטטיסטיקה, חלק מהם ישתמשו בו.

אני לא בטוח אם הם יעזבו את ישראל. אני לא בטוח שאני רוצה שיעזבו. אבל אני בטוח שאני רוצה שיהיה להם הבחירה. הבחירה היא הדבר היקר ביותר שאני יכול לתת להם, לא דרכון, אלא הבחירה לבחור. דרכון הוא רק הכלי. החיים, הם בוחרים אותם בעצמם.

יש דבר אירוני, סבא שלי, שלא רצה שום קשר עם פולין, נתן לי את הדרכון הפולני בלי לדעת. הוא היה הסבא. הוא היה הקשר. בלעדיו, אין לי דרכון. עכשיו, כל פעם שאני מסתכל על הדרכון, אני חושב עליו. הוא בנה את ישראל כדי שלא נצטרך את פולין. אבל הוא גם נתן לי את הקשר לפולין, שלא רציתי, אבל בעולם הזה, אני שמח שיש לי.

אז כן, אני ממליץ לכל ישראלי שזכאי, להוציא דרכון אירופי. לא בגלל שאתה צריך לעזוב. בגלל שאתה צריך את הבחירה. ובגלל שאתה חייב לסבא שלך לקבל את ההזדמנות שהוא לא קיבל. וגם, בגלל הילדים שלך, ובגלל הילדים שלהם.